ז׳אק ואלה: המדען שחיבר בין האינטרנט, פיות ועב״מים

הנער שראה אור בשמים והאסטרונום שראה נתונים נמחקים

הקשר של ואלה לתופעה לא התחיל מספר או מתוכנית ממשלתית. לפי עדותו, במאי 1955, כשהיה בן 15, הוא צפה מעל בית משפחתו בפונטואז בעצם שלא הצליח לזהות. שש שנים לאחר מכן, בעת שעבד באסטרונומיה בצרפת, הצוות שלו עקב אחר עצם במסלול נסיגה סביב כדור הארץ, כלומר בכיוון ההפוך לסיבוב הארץ. ואלה סיפר שהחוקרים התרגשו מן הנתון, אך ממונה נכנס ומחק את סרט המעקב. אי אפשר כיום לבדוק את האירוע מן ההקלטה שנעלמה, ולכן זו עדותו של ואלה ולא ראיה עצמאית. עבורו זו הייתה נקודת מפנה: הוא הבין שמידע חריג יכול להיעלם לא מפני שהופרך, אלא מפני שאינו מתאים למה שמוסד מדעי מוכן לקבל.

האיש שחיבר בין מאדים, מחשבים והתופעה

ואלה נולד בצרפת ב-1939, למד מתמטיקה ואסטרופיזיקה והחל את דרכו כאסטרונום במצפה פריז. באוניברסיטת טקסס באוסטין הוא עבד עם האסטרונום ז׳ראר דה ווקולר על אחת המפות הממוחשבות המפורטות הראשונות של מאדים. לאחר מכן עבר למדעי המחשב, השלים דוקטורט בנורת׳ווסטרן ועבד ב-SRI בקבוצתו של דאגלס אנגלברט. באתר הרשמי שלו מתואר כיצד יישם עם ג׳ייק פיינלר את מרכז המידע הראשון של ARPANET, ובהמשך היה חוקר ראשי בפרויקטים של DARPA ושל הקרן הלאומית למדע. הניסוח המדויק הוא שהוא היה מחלוצי שירותי המידע והתקשורת על הרשת המוקדמת, לא אדם יחיד ש׳המציא את האינטרנט׳.

בנורת׳ווסטרן עבד ואלה לצד האסטרונום ג׳יי אלן היינק, היועץ המדעי של Project Blue Book בחיל האוויר האמריקני. היינק גויס בתחילה כדי לספק הסברים רגילים לתצפיות, אך המקרים העמידים והאופן שבו טופלו הובילו אותו בהדרגה לעמדה ביקורתית יותר. ואלה והיינק ניתחו דיווחים יחד ואף פרסמו מחקר מוקדם על מערכת ממוחשבת לשאלות באסטרונומיה. החיבור ביניהם חשוב משום שהוא מציג שני מדענים שלא התחילו מאמונה עיוורת: הם שינו את עמדתם לאחר שנתקלו שוב ושוב במקרים שלא נסגרו בצורה מספקת.

כבר בשנות ה-60 החל ואלה להכניס דיווחי עב״מים למחשב ולחפש בהם דפוסים של זמן, מקום, צורת העצם, התנהגות והשפעה על העדים. במקום להסתפק בסיפור מרשים אחד, הוא ניסה להפוך אלפי עדויות לנתונים שאפשר להשוות. העבודה הזאת הובילה אותו לזהות רצפים היסטוריים וגלים אזוריים, ובהמשך עמדה מאחורי מאגרי המקרים שלו ולבסוף גם מאחורי CAPELLA. יש כאן אירוניה יפה: האיש שסייע לבנות את תשתיות המידע של העולם המקוון השתמש באותם עקרונות כדי לבדוק אם התופעה עצמה פועלת כרשת של מידע והשפעה.

ב-1977 הופיעה ב׳מפגשים מהסוג השלישי׳ דמותו של קלוד לקומב, החוקר הצרפתי שמנסה להבין את דפוסי התקשורת שמאחורי המפגשים. הדמות שגילם הבמאי פרנסואה טריפו נשענה במידה רבה על ואלה ועל עבודתו עם ג׳יי אלן היינק. ואלה סיפר שניסה לשכנע את סטיבן ספילברג שהסיפור יהיה מעניין יותר אם התופעה תהיה אמיתית ופיזית אך לא חוץ-ארצית. ספילברג הבין את הרעיון, אך בחר בסיום שתאם את ציפיות הקהל. הרגע הזה מסכם את הפער בין ואלה לתרבות העב״מים: כולם שאלו מאיזה כוכב הם באו, והוא שאל אם השאלה עצמה שגויה.

ואלה התחיל דווקא כתומך באפשרות החוץ-ארצית, אך מאגר המקרים הוביל אותו למסקנה שההסבר צר מדי. במאמר Five Arguments Against the Extraterrestrial Origin of Unidentified Flying Objects הוא הצביע על מספר עצום של מפגשים קרובים שאינו דומה לסקר מדעי יעיל, על דמויות אנושיות מדי בשביל אבולוציה עצמאית, על התנהגות אבסורדית שאינה מתיישבת עם משלחת מחקר מתקדמת, על רצף היסטורי עתיק ועל דיווחים שבהם זמן ומרחב מתנהגים באופן חריג. הוא לא טען שממד אחר הוכח. הוא טען שהנתונים מרמזים על חלופות עשירות ומוזרות יותר מטיסות בין כוכבים בלבד.

בספרו משנת 1969 חיבר ואלה בין דיווחי עב״מים מודרניים לבין סיפורים עתיקים על פיות, אלפים, שדים, מלאכים ואנשים קטנים שנכנסים לעולם אחר וחוזרים אחרי זמן שאינו תואם את השעון. ההשוואה אינה אומרת שהפיות היו חייזרים או שכל אגדה היא תיעוד היסטורי. הטענה עמוקה יותר: המבנה של המפגש חוזר. אור או כלי חריג, ישות שאינה אנושית, אובדן זמן, מסר סמלי ולעיתים סימן פיזי. מה שמשתנה הוא התחפושת התרבותית. חברה חקלאית ראתה את ממלכת הפיות; חברה טכנולוגית רואה חללית, חדר בדיקות וישויות בחליפות.

לעיתים מצמצמים את ואלה למשפט ׳הם באים מממד אחר׳, אבל עמדתו זהירה ומורכבת יותר. הוא מציע לבחון מערכת שמסוגלת להופיע באופן פיזי, להשאיר עקבות או לפגוע בסביבה, ובאותו זמן להשפיע על זיכרון, תפיסה, סמל ומיתוס. במודל שפרסם עם אריק דייוויס, החוויה מחולקת לשש שכבות, החל מפיזיקה והחיים בגוף ועד השפעה פסיכולוגית, תרבותית ומידעית. לכן התופעה אינה רק כלי בשמים ואינה רק חזיון פנימי. היא אירוע שחוצה את הגבול שבין העולם לבין האופן שבו המוח והחברה בונים אותו.

זהו הרעיון המטלטל ביותר של ואלה. הוא השווה את גלי העב״מים למערכת בקרה שמפעילה חיזוקים, בלבול וציפייה, בדומה לתהליך למידה. הופעה קצרה יוצרת אמונה; היעלמות מחזירה ספק; גל חדש משנה שוב את גבולות האפשרי. לאורך זמן, החברה מייצרת דתות, כתות, טכנולוגיות ומיתוסים סביב המפגשים. ואלה אינו קובע בהכרח שיש מפעיל יחיד שיושב מול לוח בקרה. הוא שואל אם עצם האינטראקציה עם התופעה משנה את האבולוציה התרבותית שלנו, ואם אותה השפעה יכולה לשמש גם בני אדם שמנצלים סיפורי קשר, הבטחות גאולה ומידע מזויף.

בשנים האחרונות ואלה וגארי נולאן ניסו להעביר חלק מן הדיון מן הסיפור אל המכשיר. במאמר שעבר ביקורת עמיתים ב-Progress in Aerospace Sciences הם הציגו שיטות ספקטרומטריית מסה ובדיקת איזוטופים לחומרים שנאספו לאחר אירועים חריגים. מקרה המבחן המרכזי היה גוש מתכת מותכת שנפל לכאורה ב-Council Bluffs, איווה, ב-1977 ונאסף במהירות בידי עדים וכוחות מקומיים. הבדיקות מצאו תערובת לא אחידה ומעניינת, אך רוב יחסי האיזוטופים התאימו לנורמה ארצית והחומר תואר כדומה לפלדת פחמן ארצית. ההישג אינו ׳מתכת חייזרית הוכחה׳, אלא יצירת שיטה שמכריחה כל טענה עתידית לעבור שרשרת שמירה, מיקרוסקופיה, כימיה ואיזוטופים.

ואלה היה מחובר גם למאמץ הממשלתי שנוהל דרך BAASS במסגרת תוכנית AAWSAP של סוכנות הביון של משרד ההגנה. לפי אנשי התוכנית והחומר שפורסם, תרומתו המרכזית הייתה תכנון CAPELLA, מחסן נתונים שאיחד מאגרי תצפיות, עדויות טייסים, תיקי Blue Book, חומר מקולארס ומקורות נוספים כדי לאפשר ניתוח דפוסים. זהו חיבור טבעי בין שני העולמות שלו: מדען המחשבים שבנה מערכות מידע וחוקר העב״מים שהבין כי בלי בסיס נתונים נקי, כל תיאוריה נשארת אוסף סיפורים. הקשר לתוכנית מתועד; טענות על גישה שלו לחומר או לטכנולוגיה לא אנושית עדיין אינן מגובות בפרסום ממשלתי מלא.

בשנות ה-70 וה-80 היה ואלה קרוב למחקרי התודעה החריגה שנערכו ב-SRI והכיר חוקרים ונבדקים כמו האל פות׳וף, ראסל טארג, אינגו סוואן ואורי גלר. הוא לא הסתפק בצפייה מן הצד: במאמר שפורסם ב-1988 תיאר ניסויי ראייה מרחוק שבהם 12 משתתפים העבירו את התרשמויותיהם דרך מערכת ועידות מחשבים. הניסוי לא הפך ראייה מרחוק לעובדה מדעית מוסכמת, אבל הוא ממחיש עד כמה מוקדם ניסה ואלה לחבר בין תודעה, ניסוי ורשתות תקשורת. מבחינתו, אם קיימת תופעה חריגה, צריך לבנות לה פרוטוקול ותיעוד ולא להסתפק בסיפור אישי.

במשך יותר משישה עשורים תיעד ואלה ביומני Forbidden Science פגישות עם מדענים, אנשי מודיעין, חוקרי תודעה, יזמי עמק הסיליקון ועדים לתופעות חריגות. הוא מסר לאוניברסיטת Rice ארכיון מחקר גדול הכולל מאות תיקי אירועים, התכתבויות וחומרי עבודה, מתוך רצון למנוע את אובדנם או את הפיכתם לאוסף מסחרי. חלקים מן האוסף כפופים עדיין להגבלות גישה שקבע התורם, וחומרים מסוימים צפויים להיפתח רק בשנים 2028 עד 2031. המשמעות מסקרנת: גם אחרי עשרות ספרים וראיונות, התמונה הציבורית של עבודתו עדיין אינה מלאה.

במקביל לחקר העב״מים בנה ואלה קריירה מצליחה בהון סיכון. הוא השקיע בחברות מחשוב, אופטיקה ורפואה, ובהן חברות שפיתחו מערכות לניתוחי סרטן, אבחון וטכנולוגיות רשת. כמה מן החברות הגיעו להנפקה או נרכשו בידי תאגידים גדולים. הפרט הזה אינו מוכיח דבר על השערותיו, אך הוא מפריך את הדימוי של חוקר שחי רק בתוך עולם העב״מים. ואלה פעל במשך עשרות שנים בלב עמק הסיליקון, קיבל החלטות על טכנולוגיות ממשיות, ובמקביל המשיך לחקור תופעה שהמדע הממסדי התקשה אפילו להגדיר.

הגדולה של ואלה אינה בכך שסיפק תשובה סופית, אלא בכך שסירב לבחור תשובה נוחה מוקדם מדי. הוא השאיר בו זמנית שלוש אפשרויות פתוחות: תופעה פיזית, אינטליגנציה שאינה מוכרת לנו והשפעה עמוקה על התודעה והתרבות. כך הוא הפך את נושא העב״מים משאלה על מנועים ומרחקים לשאלה על טבע המציאות, זיכרון, אמונה ומידע. אם אותם דפוסים באמת חוזרים מפיות ושדים ועד חדרים מתכתיים ואורות בשמים, השאלה אינה רק מי מבקר אותנו. השאלה היא האם קיימת כאן מערכת שמלמדת, מבלבלת ומעצבת אותנו במשך אלפי שנים, ומה יקרה ברגע שנלמד לזהות את פעולתה.