האם המוח חוסם יכולות על-חושיות? הניסוי שהחליש את המסנן הפרונטלי

המחקר של 2023 שפורסם במלואו ב-2024

הכותרת Enhanced mind-matter interactions following rTMS induced frontal lobe inhibition הופיעה אונליין בנובמבר 2023, ולכן היא מתוארת לעיתים כמחקר מ-2023. הגרסה הסופית נדפסה במרץ 2024 בכרך 172 של Cortex, כתב עת בינלאומי לחקר המוח והקוגניציה. חמשת המחברים הם מוריס פרידמן, מלקולם בינס, ג׳ד מלצר, רוהילה השימי ורוברט צ׳ן. עצם הפרסום בכתב עת מרכזי אינו מכריע שהאפקט אמיתי, אך הוא חשוב: הטענה נכנסה לביקורת מדעית גלויה עם שיטה, נתונים, סטטיסטיקה ותגובות מקצועיות.

מי הוא ד״ר מוריס פרידמן

פרידמן אינו חוקר שוליים שהגיע במקרה לנושא. הוא ראש המחלקה לנוירולוגיה ב-Baycrest, מדען בכיר במכון רוטמן ומומחה לפגיעה קוגניטיבית בדמנציה, אלצהיימר ודמנציה פרונטו-טמפורלית. עבודתו כוללת פיתוח מבחנים קוגניטיביים וחקר הקשר בין אזורי מוח לבין מודעות עצמית והתנהגות. דווקא הרקע הזה הוביל אותו לשאול אם פגיעה בתפקוד פרונטלי יכולה להסיר עיכוב שמסתיר אפקטים חריגים של התודעה.

רוב מדעי המוח המודרניים מתייחסים לפעילות התודעתית כתלויה במוח. המודל של פרידמן מוסיף אפשרות אחרת: ייתכן שהמוח גם מצמצם, בורר ומרסן מידע או יכולות שאינם מועילים לתפקוד היומיומי. החוקרים קושרים את הרעיון ל׳קשב לחיים׳ של הפילוסוף אנרי ברגסון, שלפיו מערכת העצבים מגינה עלינו מהצפה באמצעות סינון מה שאינו נחוץ להישרדות. לפי ההשערה, אותו מנגנון עשוי לדכא גם קשרים חלשים בין כוונה לבין אירועים פיזיים אקראיים. זו אינה הוכחה שהתודעה קיימת מחוץ למוח, אלא מודל שמייצר תחזית ניסויית ברורה: החלשת המסנן אמורה להגדיל את האפקט.

במחקר משנת 2003 בדקו פרידמן ועמיתיו שישה אנשים עם פגיעות באונות המצח ושישה נבדקים ללא פגיעה. אדם אחד עם נזק פרונטלי שמאלי הצליח להטות את מחולל האירועים לכיוון ימין, מול צד הפגיעה, והאפקט חזר בניסוי נוסף. מחקר המשך שפורסם ב-2018 השווה אותו לאדם נוסף עם דמנציה פרונטו-טמפורלית. בשני המקרים חפפה הפגיעה באזור הפרונטלי-אמצעי השמאלי, בקירוב באזורי ברודמן 9, 10 ו-32. שני מקרים אינם בסיס מספיק למסקנה רחבה, אך הם נתנו לחוקרים יעד אנטומי מדויק לניסוי באנשים בריאים.

rTMS הוא גירוי מגנטי חוץ-גולגולתי חוזר. סליל המונח מעל הקרקפת יוצר פעימות מגנטיות המשנות לזמן קצר את הפעילות החשמלית ברקמת המוח שמתחתיו. במחקר השתמשו בפרוטוקול continuous theta burst stimulation, שנועד להפחית עוררות קורטיקלית למשך כ-20 עד 30 דקות. אין כאן חיתוך או נזק מוחי ממשי. הביטוי ׳פגיעה וירטואלית׳ מתאר הפרעה זמנית ומבוקרת בתפקוד האזור, המאפשרת לבדוק מה משתנה כאשר פעילותו נחלשת.

החוקרים גייסו 108 משתתפים בריאים וחילקו אותם באקראי לשלוש זרועות של 36: דיכוי של האזור הפרונטלי-אמצעי השמאלי, דיכוי של האזור המקביל בצד ימין וגירוי דמה. המשתתפים לא עברו בעבר TMS, כדי שלא יזהו בקלות מי קיבל גירוי אמיתי ומי דמה. סדר המשימות, ניסיון להזיז את החץ תחילה ימינה או שמאלה, אוזן בין הקבוצות. גודל המדגם חושב מראש כדי לזהות אינטראקציה קטנה, וזה הופך את הניסוי לגדול בהרבה ממחקרי הפגיעות שקדמו לו.

מחולל האירועים האקראיים הפיק אפסים ואחדים בהסתברות שווה בקצב של 200 ביטים בשנייה. כל שנייה נחשבה לניסיון אחד, והסטייה מהתוצאה הצפויה של 100 תורגמה לתנועה זעירה של חץ על המסך. המשתתף התבקש להתרכז במשך חמישה מקטעים של 100 ניסיונות ולהחזיק את החץ ככל האפשר בצד שאליו הוא מצביע. כל אדם ביצע 500 ניסיונות לכיוון ימין ו-500 לשמאל. לאחר מכן הוא יצא מן החדר והמכשיר הריץ 1,000 ניסויי ביקורת ללא אדם שמנסה להשפיע עליו.

בקבוצת הגירוי השמאלי, בניסיונות לכיוון ימין, פלט המחולל היה גבוה יותר בזמן הכוונה מאשר בזמן הביקורת. ההבדל בתוך הקבוצה היה מובהק, p=0.010 וגודל האפקט d=0.35. ההשוואה שנקבעה כהשערה המרכזית, ההבדל בין גירוי שמאל לגירוי דמה באפקט הכוונה ימינה, הגיעה ל-p=0.006 ול-d=0.38. כשלושה רבעים מן הממוצעים האישיים ב-500 הניסיונות הראשונים בקבוצת הגירוי השמאלי נטו לצד ימין. זהו אפקט קטן שנראה רק סטטיסטית, לא כוח שמזיז חפץ לעין.

בניתוח הלא-משוקלל, שבו כל 1,000 ניסיונות הכוונה קיבלו אותו משקל, האינטראקציה המרכזית לא הייתה מובהקת, p=0.31. החוקרים הוסיפו לאחר איסוף הנתונים פונקציית שקלול שנתנה משקל גדול יותר לניסיונות המוקדמים, מתוך הנחה שהדיכוי המוחי דועך עם הזמן. בניתוח הזה התקבלה המובהקות. ההיגיון הביולוגי סביר, מפני שהשפעת cTBS אכן נחלשת, וההשערה על כיוון ימין ועל גירוי שמאל נקבעה מראש במענק המחקר. עם זאת, צורת השקלול עצמה לא נרשמה מראש. לכן התוצאה מעניינת מאוד, אך השכפול הבא חייב לקבוע את חלון הזמן ואת הניתוח לפני שהנתונים נפתחים.

התבנית חזרה על מה שנראה בשני האנשים עם פגיעה מוחית: החלשה בצד שמאל נקשרה להשפעה לכיוון ימין, כלומר לכיוון הנגדי לצד הפגיעה. ההסבר של הצוות הוא שילוב בין פחות מודעות עצמית לבין קשב שנותר תקין. האזור הפרונטלי-אמצעי מעורב בעיבוד הקשור לעצמי. ירידה זמנית בפיקוח העצמי עשויה, לפי המודל, להפחית את הסינון. לעומת זאת החלשה בצד ימין עלולה לפגוע יותר בקשב, ולכן לא לפתוח את אותו חלון. זהו מנגנון מוצע בלבד, והמחקר לא מדד ישירות שינוי במודעות העצמית או בקשב בזמן המשימה.

המונח Psi כולל בדרך כלל טלפתיה, ראייה מרחוק, ידיעה מוקדמת והשפעת תודעה על חומר. הניסוי של פרידמן בדק רק את הקטגוריה האחרונה, מיקרו-פסיכוקינזיס, באמצעות סטייה זעירה במחולל אקראי. איש מן המשתתפים לא התבקש לקרוא מחשבה, לתאר מקום מרוחק או לחזות תמונה עתידית. לכן המחקר אינו מוכיח שכל היכולות העל-חושיות התחזקו. חשיבותו היא בהצעת יעד מוחי ושיטה שניתן להחיל בעתיד גם על מבחני Psi אחרים.

Cortex הקדיש למאמר סדרת תגובות. חוקרי מוח וסטטיסטיקה ציינו לטובה את המדגם הגדול ואת המבנה הישיר, אך העלו שאלות על מיקום הגירוי, על כך שהביקורת לא נאספה במקביל, על גירוי הדמה ועל דרגות החופש שנוצרו משקלול בדיעבד. פרידמן ועמיתיו השיבו שההשערה העיקרית והכיוון נקבעו מראש, שהמחולל עבר סדרה רחבה של בדיקות אקראיות של NIST ושמטרת המחקר הייתה לזהות אם קיים אפקט בזמן שבו הדיכוי עדיין פעיל. עצם הוויכוח חשוב: במקום שהטענה תישאר מחוץ למדע, היא מוצגת במקום שבו אחרים יכולים לפרק, לבקר ולשכפל אותה.

שכפול חזק יירשם מראש ויקבע מראש את חלון הזמן, נוסחת השקלול, הכיוון הצפוי וכל ההשוואות. ניווט מוחי המבוסס על MRI יוודא שהסליל מגיע לאותו יעד בכל משתתף. מחולל ביקורת שני שיפעל בו זמנית בחדר אחר יבדיל בין השפעת כוונה לבין שינוי סביבתי במכשיר. מדדי EEG, קשב ומודעות עצמית יבדקו אם המסנן המשוער אכן נחלש. ולבסוף, כמה מעבדות בלתי תלויות יצטרכו לקבל אותה תבנית של שמאל-לימין. אם זה יקרה, לא יהיה מדובר עוד בחריגה סטטיסטית יחידה אלא בתופעה מוחית שניתן להפעיל ולכבות.

אם הממצא ישוכפל, הוא יחייב שינוי עמוק בשאלה מה המוח עושה. במקום לראות בו רק מכונה שמייצרת תודעה, נצטרך לבדוק אם הוא גם שער שמגביל אותה כדי לשמור על עולם פנימי יציב וממוקד. ייתכן שהישרדות דרשה מאיתנו לא לחוות את כל מה שאפשר לחוות. המחקר עדיין אינו מוכיח את התמונה הזאת, אך הוא עושה דבר נדיר: הוא מתרגם רעיון פילוסופי בן יותר ממאה שנה לניסוי עם אזור מוח, חלון זמן, קבוצת דמה ומספר שאפשר לנסות לקבל שוב.