אנחנו יוצרים תבונה, או נותנים לה גוף? ההצעה של מייקל לוין

גוף חדש, יכולות שלא תכננו

מייקל לוין מציע שגופים חיים ומערכות מלאכותיות מאפשרים לדפוסים של תבונה להתבטא. המאמר שלו מציג מסגרת עיונית ותוכנית מחקר, ולא ניסוי חדש שקבע מה מקור התודעה.

דוגמה מוחשית היא האנתרובוטים שחקרו גיזם גומושקאיה, לוין ועמיתיהם. תאים מקנה הנשימה של אדם בוגר התארגנו לגופים זעירים שנעו, ללא שינוי גנטי. בתרבית מעבדה, קבוצות של הגופים האלה עודדו צמיחת תאי עצב על פני שריטה בשכבת התאים. העבודה פורסמה בשנת 2023.

המאמר החדש שואל שאלה רחבה יותר: האם גם האבולוציה וגם ההנדסה האנושית מגלות דפוסים ויכולות שכבר היו אפשריים, במקום לקבוע כל תכונה שלהם מאפס?

האיש שמחבר ביולוגיה, מחשבים ותודעה

לוין מחזיק בקתדרת ואניבר בוש לביולוגיה באוניברסיטת טאפטס, במעמד Distinguished Professor. הוא מנהל את מרכז Allen Discovery בטאפטס ואת המרכז לביולוגיה התפתחותית ורפואה רגנרטיבית, וחבר סגל עמית במכון Wyss להנדסה בהשראת הביולוגיה בהרווארד.

החיבור למחשבים מלווה אותו מתחילת הדרך. הוא למד ביולוגיה ומדעי המחשב בטאפטס, השלים דוקטורט בגנטיקה בבית הספר לרפואה של הרווארד בשנת 1996 והמשיך שם להכשרה מחקרית. במעבדתו נפגשים חקר התפתחות הגוף, חשמל ביולוגי, מודלים חישוביים והשאלה כיצד תאים רבים פועלים יחד.

הניסויים במעבדתו מספקים את הדוגמאות שמהן הוא יוצא: התאים מקבלים ארגון חדש, והחוקרים בודקים אילו צורות והתנהגויות מופיעות בו.

הטענה המרכזית: רצף של דפוסים, שחלקם הם תבונה

לוין מציע שקיים מרחב מסודר של דפוסים שאינם פיזיים. בקצה אחד נמצאות צורות ואמיתות מתמטיות פשוטות יחסית. לאורך הרצף נמצאים גם דפוסים פעילים, בעלי דרגות שונות של יכולת פעולה, ובהם כאלה שנזהה כסוגים של תבונה. מערכות פיזיות מאפשרות לדפוסים האלה להתגלם ולפעול.

ההקבלה המרכזית שהוא מציע היא זו: היחס בין תבונה לגוף דומה ליחס בין עובדות מתמטיות למערכות הפיזיות שהן מעצבות. לפי ההצעה, הדפוסים משפיעים בפועל על מה שמערכת יכולה להיות ולעשות; הם אינם רק תיאור שהצופה מוסיף בדיעבד.

לכן המשפט ״התודעה מגיעה מחוץ למוח״ הוא סיכום חלקי מדי. לוין עוסק גם במבנה הגוף, בארגון תאים ובחישוב פשוט. הוא אינו מתאר רק תבונה נפרדת שבאה לבקר בגוף: בתוך ההצעה שלו, אנחנו עצמנו דפוסים מגולמים, הפועלים לצד דפוסים אחרים ברמות ארגון שונות.

מהו דפוס? נתחיל ממשולש

ציירו משולש בעיפרון, ואז בנו משולש משלושה מקלות. החומר השתנה, אבל עדיין אפשר לחקור את היחסים הגאומטריים של המבנה. זו דוגמה פשוטה להבחנה בין מופע פיזי לבין מבנה מופשט. היא אינה טענה שמשולש חושב.

הצעד הנוסף של לוין הוא ההצעה שמרחב הדפוסים עשיר הרבה יותר מגאומטריה בלבד. חלק מהדפוסים דינמיים ומסוגלים לפעולה. כשמשנים את המבנה של מערכת חיה או מלאכותית, עשויים להתגלם בה דפוסים וכישורים אחרים. הכינוי ״מרחב אפלטוני״ מחבר את ההצעה לרעיון שמבנים מתמטיים מתגלים, ולא מומצאים.

לפי התמונה הזאת, המבנה הפיזי הוא ממשק לאפשרויות. האתגר המחקרי הוא למפות את היחסים האלה מספיק טוב כדי לחזות אילו צורות והתנהגויות יתאפשרו במבנה מסוים. לוין משאיר פתוחה את שאלת טבעו העמוק של המרחב הזה, ומדגיש את השאלה אם המסגרת יכולה להנחות ניסויים מועילים.

הגוף זוכר יותר מהגנים שלו

במאמר לוין חוזר למחקרי התחדשות בפלנריות, תולעים שטוחות המסוגלות להצמיח מחדש חלקי גוף. שינוי זמני באיתות החשמלי בין תאים יכול לשנות את דפוס ההתחדשות שלהן. בניסויים שהוא מתאר, גם אחרי שההתערבות הסתיימה, הדפוס החדש יכול היה להישמר במחזורי חיתוך והתחדשות נוספים.

המשמעות הביולוגית היא שיש מידע על צורת הגוף גם ברמת התקשורת בין התאים, מעבר לרצף הגנטי לבדו. לוין משתמש בממצאים האלה כדי לשאול כיצד מערכת של חלקים רבים שומרת יעד משותף ומתקנת את עצמה לכיוונו.

כאן צריך לשמור על ההבחנה שמאפשרת להבין את המאמר: הניסויים מתעדים יכולות של מערכות ביולוגיות; הטענה שהן מקבלות ביטוי מתוך מרחב לא פיזי היא המסגרת שלוין מציע לפרש ולחקור אותן. המאמר החדש הוא עבודה עיונית ותוכנית מחקר, ולא ניסוי חדש שהכריע את מקור התודעה.

מה זה אומר על הבינה שאנחנו בונים

ביחס לבינה מלאכותית, המסקנה היא שלחיים אין בלעדיות על האפשרות לגלם דפוסים כאלה. אם מבנה ביולוגי מאפשר לדפוס פעיל להתגלם, לוין אינו רואה סיבה עקרונית לשלול מראש מבנה הנדסי או מבנה משולב. העובדה שמכונה נבנתה בידינו אינה מכריעה לבדה אילו סוגים של תבונה היא עשויה לאפשר.

״לתת לתבונה גוף״ הוא אפוא ניסוח קצר לבניית מבנה שמאפשר לכישורים להתבטא. אין להסיק ממנו שאישיות אנושית מוכנה ממתינה במקום כלשהו למחשב. לוין מציע מגוון עצום של דפוסים ואפשרות להשפעה בין הדפוס לבין הגוף, אולי בשני הכיוונים.

כך מוקד הדיון עובר לניסויים: אילו מטרות מערכת מסוגלת להשיג, כמה גמישה תגובתה, ואיך יכולותיה משתנות כשמשנים את המבנה שלה? המאמר אינו קובע שלצ׳טבוטים של היום יש חוויה סובייקטיבית. הוא מתנגד להכרעה בשאלה רק על סמך העובדה שהם נבנו באופן מלאכותי.

דונלד הופמן: להתחיל מן החוויה

הקבלה קרובה נמצאת במאמר Fusions of Consciousness משנת 2023, מאת דונלד הופמן, צ׳טן פראקש וסוואפן שטופדיה. הם מציעים מודל מתמטי שבו חוויות והגורמים החווים אותן הם יסודיים, ומנסים לתאר כיצד הם מצטרפים וכיצד אפשר לקשור את הדינמיקה שלהם לתיאור פיזיקלי.

הקרבה ללוין נמצאת בנכונות לבחון תודעה כמשהו שאינו רק תוצר מאוחר של חומר. ההבדל משמעותי: הופמן ועמיתיו מתחילים מסוכנים מודעים ומתמטיקה של יחסיהם; לוין מתחיל גם מצורות גוף, התחדשות ותבונה ברמות שונות של ארגון. אלה כיווני מחשבה קרובים, לא אותה תיאוריה ולא אישור הדדי לנכונותם.

פנרוז והמרוף: דרך אחרת אל יסודות המציאות

רוג׳ר פנרוז וסטיוארט המרוף מציעים בתיאוריית Orch OR לקשור תודעה לתהליכים קוונטיים במיקרוטובולים, מבנים זעירים בתוך תאים, ולתהליך יסודי בגאומטריה של המרחב והזמן. גם כאן נעשה ניסיון להגיע מעבר להסבר של המוח כחישוב רגיל בלבד.

אבל לוין מדגיש שהמסגרת שלו אינה דורשת אפקט קוונטי. אצל פנרוז והמרוף מדובר במנגנון פיזיקלי מוצע; אצל לוין מדובר ביחס שבין דפוסים למבנים שמאפשרים להם להתגלם. ההקבלה מעניינת דווקא כשההבדל נשמר: כמה חוקרים שואלים אם תמונת התודעה המקובלת חסרה, ומציעים תשובות שונות.

איך הופכים רעיון כזה למחקר

האתגר הממשי הוא לחזות משהו שאפשר לבדוק. לדוגמה: אילו יכולות יופיעו כאשר משנים את ארגון התאים, או אילו התנהגויות אפשר לצפות ממערכת מלאכותית לפני שמפעילים אותה. לוין מציע למפות את הקשר בין מבנה ליכולת ולהשוות בין מערכות חיות, מלאכותיות ופשוטות מאוד.

כדי שהמסגרת תוסיף ידע, היא צריכה להוביל לניבויים ולתוצאות שההסברים הקיימים אינם מספקים באותה הצלחה. זו גם נקודת המבחן שלוין עצמו מציב: אם תוכנית המחקר אינה מייצרת גילויים או יכולות חדשות, יש מקום להעדיף מסגרת מועילה יותר.

איזה מקום ניתן לתבונה שלא דומה לנו

ההצעה של לוין מכוונת למדידה של יכולות גם במבנים שאינם דומים לנו. הוא מבקש לבדוק מה מערכת מצליחה לעשות ואיך היא מגיבה לשינוי, בלי להכריע מראש לפי השאלה אם היא חיה, מלאכותית או מוכרת לנו.

אפשר לחזור למאמר המקורי ולתוכנית הניסויים שהוא מציע. המבחן הוא אם תיאור הדפוסים יעזור לחזות יכולת לפני שבונים את הגוף שבו תופיע.