הבעיה הקשה
מדעי המוח יכולים לקשור בין פעילות עצבית לבין ראייה, זיכרון, החלטה וערנות. אך גם תיאור מושלם של האותות אינו מסביר מדוע קיימת חוויה מבפנים: מדוע אדום נראה כמו אדום, מדוע כאב מורגש ומדוע יש בכלל מישהו שחווה. דייוויד צ'למרס כינה זאת 'הבעיה הקשה של התודעה'.
אחת הדרכים להתמודד עם הפער היא להפוך את נקודת המוצא. במקום להניח שרק חומר קיים ולחפש כיצד הוא מייצר חוויה, אפשר להציע שחוויה או תכונה קדם חווייתית היא יסוד נוסף של המציאות, לצד מסה, מטען ומרחב.
מה אומר הפנפסיכיזם
פנפסיכיזם אינו אומר שאבן חושבת כמו אדם או שאלקטרון מחזיק אישיות. הוא מציע שלמרכיבים הבסיסיים של העולם יש היבט פנימי מינימלי, ושמערכות מורכבות מארגנות אותו לצורות עשירות של תודעה. כפי שמבנים שונים נוצרים מאותם חלקיקים, גם חוויה מורכבת יכולה להופיע מארגון מיוחד של רכיבים בעלי פנים פנימיות בסיסיות.
כך נמנעת קפיצה מוחלטת מחומר חסר חוויה אל חוויה מלאה. השאלה עוברת מן 'כיצד נוצר משהו מכלום' אל 'כיצד יחידות פשוטות מתחברות לנקודת מבט מאוחדת'. זו בעיית השילוב, והיא עומדת במרכז המחקר הפילוסופי של הגישה.
מידע משולב כחוויה
תורת המידע המשולב של ג'וליו טונוני מתחילה מתכונות החוויה עצמה. כל חוויה היא מסוימת, מאוחדת ובעלת מבנה פנימי. מכאן התיאוריה גוזרת שמערכת מודעת צריכה להחזיק כוח סיבתי פנימי שאי אפשר לפרק לחלקים עצמאיים בלי לאבד משהו מהותי.
הסמל פי, Φ, נועד לייצג את מידת האינטגרציה הזאת. לפי התמונה, לא כל עיבוד מידע יוצר תודעה. מחשבון יכול לבצע פעולות רבות, אך אם חלקיו אינם יוצרים שלם סיבתי פנימי מתאים, אין בו את אותה אחדות. לעומת זאת רשת שמצביה משפיעים זה על זה באופן שאינו ניתן לצמצום עשויה לשאת חוויה.
תודעה לפני מוח
אם תודעה היא תכונה יסודית, המוח אינו ממציא אותה מאפס. הוא מארגן, מרכז ומעשיר אותה לכדי עולם אישי שיש בו זיכרון, גוף, זמן וזהות. לפני החיים לא הייתה בהכרח תודעה אנושית, אך ייתכן שהפוטנציאל לחוויה היה חלק מן המציאות מראש.
האפשרות הזאת משנה את מקומנו ביקום. החיים אינם חריגה מקרית בתוך חומר מת, אלא שלב שבו היקום מארגן את תכונותיו לנקודות מבט מורכבות המסוגלות להכיר את עצמן. השאלה על התודעה נעשית אז חלק מן הקוסמולוגיה, ולא רק פרק במדעי המוח.
החוקר מסביר את הרעיון
ג'וליו טונוני מסביר את תורת המידע המשולב