קרדו מוטווה והאפורים: העדות מאפריקה שאי אפשר לצמצם לסיפור חייזרים

האיש שמאחורי הקטע המצולם

ווסמאזולו קרדו מוטווה לא היה רק מרואיין בנושא חייזרים. בדרום אפריקה הוא נודע כאיסאנוסי או סנגומה, מרפא מסורתי ושומר ידע, וכן כסופר, מספר סיפורים ופסל. ספרו המרכזי Indaba, My Children, שפורסם לראשונה ב-1964, איגד סיפורים, אגדות, אמונות ותיאורים של חיי קהילות אפריקאיות. בשנת 2018 הוענק לו פרס USIBA על עבודתו בתחום הידע הילידי. הוא נפטר ב-2020 בגיל 98, לאחר חיים שבהם ניסה להציב את הזיכרון האפריקאי בקדמת הבמה ולא כהערת שוליים לתרבות המערב.

מה הוא מתאר בסרטון

בקטע שמפרסם Alien Avi מתאר מוטווה יצורים נמוכים ואפורים, בעלי ראש גדול ועיניים שחורות רחבות, ומדבר על הפחד שהם מעוררים ועל הריח החריג שנקשר אליהם. הדמיון לתיאורי האפורים המוכרים מתיקי מפגש אחרים הוא הסיבה שהקטע ממשיך לעורר עניין. חשוב לדייק במעמדו: הסרטון מתעד את מוטווה מספר את הדברים במילותיו. הוא אינו צילום של האירוע ואינו מספק ראיה פיזית לישויות.

בראיונות ארוכים יותר סיפר מוטווה כי בשנת 1959, בעת שהיה באזור שנקרא אז רודזיה, נלקח למקום תת קרקעי ופגש ישויות קטנות ואפורות לצד ישות גבוהה יותר דמוית גמל שלמה. הוא תיאר בדיקות גופניות, כאב וחוויה ששינתה אותו. הפרטים הופיעו שנים רבות לאחר המועד הנטען ובראיונות שנועדו לקהל שכבר הכיר את שיח המפגשים והחטיפות. אין כיום לציבור מסמך רפואי מאותה שנה, יומן בן הזמן, פריט פיזי או עד נוסף שמאפשרים לבדוק את האירוע באופן עצמאי.

מוטווה השתמש בשם Chitauri לתיאור ישויות זוחליות חכמות שלדבריו התערבו בהיסטוריה האנושית, עודדו פירוד ופעלו מאחורי מוקדי כוח. הוא קישר אותן גם לסיפורים על Mantindane ולישויות החיות מתחת לאדמה. בחלק מן הראיונות הבחין בין הישויות הזוחליות לבין האפורים שתיאר במפגש האישי. זהו אחד החלקים המשפיעים ביותר במורשתו במערב, אך אין להציג אותו כאילו כל עמי אפריקה שמרו גרסה זהה. הניסוח המדויק הוא שאלה המסורות והפירושים שמוטווה מסר, ושחלקם מצטלבים עם מוטיבים רחבים יותר של נחשים, אנשי מים, רוחות וישויות משנות צורה.

הראיונות המצולמים עם דייוויד אייק, לצד שיחה שפורסמה ב-1999 עם ריק מרטין, הפכו את מוטווה לדמות מוכרת לקהל העב״מים הבינלאומי. כאן נוצר גם קושי מחקרי. אייק כבר קידם תפיסה של אליטה זוחלית, ולכן הראיונות לא היו מפגש ניטרלי בין חוקר חסר עמדה לעד. הם שימרו את קולו של מוטווה, אך גם ארזו אותו בתוך מסגרת קיימת והפיצו בעיקר את החלקים שהתאימו לה. כדי להבין את מוטווה צריך לקרוא גם את ספריו ואת יצירתו האפריקאית, ולא רק את קטעי הצ׳יטאורי שהפכו לוויראליים.

ב-1974 החל מוטווה להקים בגני אופנהיימר שבסווטו את Kwa-Khaya Lendaba, כפר תרבות פתוח שבו שילב מבנים, דמויות אדם וחיה, אלי בריאה, טוקולושה וישויות זרות. לפי South African History Online, הפסלים והמבנים נוצרו בין 1974 ל-1986 ונועדו לשמר פולקלור, אמנות, אדריכלות וידע של ריפוי מסורתי מול עולם שהלך והתמערב. האתר נפגע והוזנח, וב-2006 עבר שיקום בהובלת תלמידו מוסה נטנזי. הכפר הוא ראיה ממשית לכך שמוטווה לא רק דיבר על עולמו, אלא בנה לו מרחב פיזי שלם.

ראש גדול, גוף קטן, עיניים שחורות וחוויה רפואית כפויה מופיעים בעדויות מפגש רבות מחוץ לאפריקה. הדמיון יכול להתפרש בכמה דרכים: חוויה חוזרת בעלת מקור משותף, מבנה אנושי דומה של תפיסה וזיכרון, או השפעה הדדית בין ספרים, סרטים וראיונות. במקרה של מוטווה, התאריך המוקדם שהוא ייחס למפגש חשוב רק אם ניתן להראות שהפרטים תועדו לפני שהדימוי המודרני של האפור נעשה נפוץ. כרגע החומר הנגיש לציבור הוא תיעוד מאוחר של עדותו, ולכן ההקבלה מסקרנת אך אינה מכריעה.

קרדו מוטווה ראוי לסיקור מפני שהוא מחבר בין עדות אישית, ידע ילידי, אמנות ושיח עולמי על ישויות לא אנושיות. אין בידינו הוכחה חיצונית למפגש שתיאר, אך גם אין הצדקה למחוק אותו ולהשאיר רק קריקטורה של שאמאן שסיפר על זוחלים. הסרטון מאפשר לשמוע אותו ישירות, והביוגרפיה והכפר שבנה מראים מאיזו מסורת אישית ותרבותית הגיע. הסיפור החזק ביותר כאן אינו קביעה שהצ׳יטאורי הוכחו, אלא העובדה שקול אפריקאי מורכב נכנס לדיון על התופעה והרחיב אותו מעבר למסמכים אמריקאיים ולמיתולוגיה מערבית.