שבעת הרבדים שאחרי המוות: רוברט ביגלו על מסעה של הנשמה

האדם שחיפש הוכחה במקום נחמה

ביגלו מוכר כיזם שבנה הון בנדל״ן והקים את Bigelow Aerospace כדי לפתח בתי גידול מתנפחים לחלל. אבל בתחילת הריאיון הוא מסביר שהשאלה הגדולה בחייו לא נולדה מתוך מעבדה או תוכנית חלל. בגיל 18 קיבל שיחת טלפון מאמו ובה נודע לו שאביו נהרג בתאונת מטוס. בהמשך איבד אחד משני בניו, את נכדו ואת אשתו לאחר 55 שנות נישואים. הוא אומר שהוא מכיר מקרוב את האבל ואת הקושי, אך גם את השאלה הטבעית שמגיעה איתם: מה הלאה. המשפט שמסביר את כל דרכו נאמר כבר בדקה השנייה: הוא חש בנוח עם אמונה, אבל רוצה לצדה גם הוכחה טובה. מבחינתו ראיה אינה אויבת של אמונה. היא הדבר שמעניק לה עומק ובסיס.

למה הוא השקיע סכום חריג בחקר ההמשך

העניין שלו בהישרדות התודעה החל לדבריו כבר בראשית שנות השמונים. חוויות אישיות שלו, של אשתו, של בני משפחה ושל עובדים, לצד העבודה שמימן בחוות סקינווקר, חיזקו את התחושה שהמציאות רחבה מן החומר הנראה. בשנת 2020 הוא הקים את Bigelow Institute for Consciousness Studies. במקום להצהיר מראש על תשובה, הוא הציב שאלה משפטית כמעט: מהי הראיה הטובה ביותר לכך שהתודעה האנושית שורדת מוות גופני קבוע. לתחרות הוגשו 204 עבודות מ 38 מדינות מתוך כ 1,300 מועמדויות. 29 זוכים חלקו פרסים בסך 1.8 מיליון דולר, ובהם פרס ראשון של חצי מיליון דולר לג׳פרי מישלוב. ביגלו דרש מן הכותבים לבנות תיק שמגיע לרף של מעבר לספק סביר, ולא להסתמך על כתבי קודש כראיה. הכסף נועד להפוך שאלה שמלווה כל אדם לתוכנית מחקר גלויה, מרוכזת ונגישה.

ביגלו מעדיף לקרוא לגוף מכל. המילה נשמעת מכנית, אך היא נועדה להזכיר שהגוף זמני ואילו מי שחווה דרכו אינו חייב להסתיים איתו. לדבריו, מה ששורד הוא התודעה, ובתוכה האישיות, הזיכרונות והרצף הפנימי שמאפשר לנו לומר אני. הוא מחלק את התודעה לשלושה מצבים: תודעה מגולמת בתוך גוף, תודעה שאינה מגולמת לאחר המוות, ותודעה עליונה שמקיפה את המציאות. המעבר אינו מחיקה של האדם. הוא שינוי מצב, מן הקיום דרך חומר אל קיום שבו המחשבה עצמה היא אופן ההוויה.

בדקה 22 ביגלו מציע הבחנה משלו בין רוח לנשמה. הרוח היא הישות שממשיכה מן המצב הגופני אל המצב שמעבר לגוף. הנשמה היא אופייה של אותה רוח, המקום שבו נמצאים היושרה, המוסר, האהבה, השנאה וכל מה שהאדם נעשה במשך חייו. המוות אינו הופך אדם מיד למלאך. לדבריו אנחנו עוברים עם הטוב, הקשה והלא פתור שצברנו. ההתפתחות הרוחנית אינה פרס אוטומטי שמתקבל ברגע היציאה מן הגוף. היא תהליך שצריך לבחור בו, לעבוד בו ולהרוויח אותו.

לב הריאיון מגיע סביב הדקה 47. ביגלו אומר שהמחקר שעליו הוא נשען מתאר שבעה רבדים מרכזיים, ובתוך כל אחד מהם שכבות משנה רבות. הנשמה אינה נשלחת ליעד קבוע שבו דבר אינו משתנה. היא נכנסת לתהליך אבולוציוני, ועולה בהדרגה לסדר גבוה יותר של רוחניות. הקצב אינו אחיד מפני שהרצון החופשי נשאר פעיל. רוח יכולה להאיץ את דרכה, להתעכב, לבחור בסביבה שמתאימה למצבה ואף להישאר זמן רב לצד רוחות החושבות ומתנהגות כמוה. לקראת סוף הרובד השישי והשביעי, הוא אומר, הקשר לזהות האנושית נחלש מאוד. זיכרון החיים כאדם וההיאחזות בגלגולים קודמים מתרחקים, מפני שהתודעה כבר פועלת בקנה מידה רחב בהרבה מן האישיות היחידה שהכרנו כאן.

אחת הטענות החזקות בשיחה היא שהמוות אינו סוגר את אפשרות הבחירה. גם מעבר לגוף אפשר לשנות את אופן החשיבה ואת התנהגות הרוח. ביגלו אינו מתאר כור מצרף נצחי או עונש שאין ממנו מוצא. מי שנמצא בסביבה כבדה ואפלה יכול להגיע לרגע שבו הוא מבקש דבר טוב יותר. ברגע שהרצון משתנה, לדבריו, רוחות מפותחות יותר יכולות לעזור. לכן משך הדרך שונה עבור כל נשמה. הרצון החופשי עשוי להאט את הקצב, אבל הוא גם המנגנון שמאפשר התקדמות אמיתית ולא ציות כפוי.

מישלוב מציע שהשלבים הראשונים בעולם שמעבר עשויים להרגיש מוכרים: יש אתגרים, מדריכים, בחירות והצורך למצוא דרך בתוך סביבה חדשה. ביגלו מסכים ומוסיף שהנשמה והרוח נדרשות להסתגל. חזיונות על ערש דווי וחוויות סף מוות עשויים להיות תחילתו של המעבר. ההבדל הגדול הוא שכאשר המצב משתנה, המחשבה יכולה ליצור סביבה שלמה שניתן לחוות, לראות, לשמוע ולחוש. השינוי יכול להגיע בצעדים זעירים, בהתאם למה שהרוח מסוגלת לקבל. ככל שההתפתחות נמשכת, מגבלות החומר נחלשות והמחשבה נעשית מרחב הפעולה עצמו.

אם יש ערך אחד שחוזר מעל כל האחרים, הוא אהבה. ביגלו אומר שהמחקר מצביע שוב ושוב על רכישת אהבה כעל הדבר היקר והאוניברסלי ביותר בתהליך. לא מדובר ברגש רך בלבד, אלא ביכולת לשנות יחס, מוסר והתנהגות כלפי תודעות אחרות. מבחינתו ההתקדמות הרוחנית נמדדת פחות בכמות הידע או הכוח ויותר במה שהרוח מסוגלת לתת, לקבל ולראות באחר. גם היכולות העצומות שהוא מייחס לעולם שמעבר אינן המטרה הסופית. הן מקבלות משמעות רק בתוך תנועה לעבר קשר עמוק יותר עם רוחות אחרות ועם הכוח העליון.

ביגלו קורא למעבר מן הגוף אל קיום כמחשבה הקפיצה הגדולה ביותר. בתחילה נשמרים האישיות והזיכרונות, אך לאורך הרבדים התודעה מתרחבת עד שהיא משתחררת מן הצורך להגדיר את עצמה דרך אדם מסוים. בסופו של התהליך הוא מתאר קרבה הולכת וגדלה אל כוח עליון שהוא מעדיף לראות כתודעה מקיפה ולא כדמות אנושית בשמים. הוא אף מעלה אפשרות פילוסופית שלפיה החלק העצום של היקום שאיננו רואים עשוי להיות קשור לתודעה שמעניקה סדר למציאות. זו הדרך שלו לחבר את מחקר החיים אחרי המוות לשאלות הגדולות שהניעו אותו תמיד: האם אנחנו לבד, מה קורה לאחר המוות, ומהו הכוח העליון שממנו נובעים החיים והחומר.

בחלק המאוחר של הריאיון ביגלו מבדיל בין תודעה מלאכותית לבין נשמה. מערכת בינה מלאכותית יכולה לחקות אישיות, זיכרון ורגש, אך לשיטתו היא מתחילה ברגע שבו המכונה מורכבת ומופעלת, ואין לה היסטוריה של גלגולים, רוח או מסלול מעבר למכל שלה. לעומת זאת הוא סבור שישויות חוץ ארציות ביולוגיות משתתפות באותו סדר רוחני, נושאות רוח ונשמה ונעות גם הן בתוך תהליך שהתכלית המרכזית בו היא אהבה. בכך הוא מציב את התודעה, ולא את הביולוגיה האנושית, במרכז תמונת היקום.

לקראת הסיום ביגלו קורא להישרדות התודעה האנושית העורב הלבן הגדול מכולם, מקרה יחיד שיכול לשנות את החוק שלפיו התודעה היא רק תוצר זמני של הגוף. אבל השאלה שהוא משאיר לקורא אינה רק אם אנחנו שורדים. היא מה אנחנו עושים עם ההמשך. לפי התמונה שהוא מציג, המוות אינו קו סיום אלא מעבר מאחריות אחת לאחרת. האישיות ממשיכה, הבחירה ממשיכה, והדרך אל סדר רוחני גבוה יותר נשארת פתוחה. הגוף נסגר. מסעה של הנשמה, מבחינתו, רק משנה צורה.