יישובים שקועים ומכונות קדומות: מה נשאר מהתרבויות שאבדו

ההיסטוריה לא נגמרת בקו החוף

מתחת למים מול יפן מופיעים משטחים רחבים, פינות חדות ומדרגות סלע. מול חופי ישראל נמצאים שרידי יישובים שאנשים חיו בהם לפני אלפי שנים. ובמוזיאון באתונה שוכבים שברים ירוקים של מכונה עתיקה, שבתוכה גלגלי שיניים שחישבו תנועות בשמים. אלה דברים שאפשר לצלם, למפות ולבדוק. השאלה המעניינת מתחילה כשמנסים להבין איזה סיפור הם מספרים יחד.

המפה שאנחנו מכירים היא תמונת מצב. החוף שממנו יוצאים היום לצלילה לא היה תמיד החוף של מי שחיו כאן לפנינו. שטחים שהיו יבשה נמצאים כיום מתחת לים, ואיתם עשויים להימצא פרקים שלמים של פעילות אנושית. מי שמחפש רק על אדמה יבשה בוחן מראש חלק מהארכיון.

גרהם הנקוק נכנס למים

בספרו Underworld, שפורסם בשנת 2002, תיאר גרהם הנקוק צלילות וביקורים באתרים ביפן, בהודו ובמקומות נוספים. הוא שאל אם עליית הים בעקבות עידן הקרח כיסתה יישובים של תרבות מורכבת. לשיטתו, מסורות על מבול ועל ידע קדום עשויות לשמר זיכרון של אותה תרבות.

ידוע שחופים השתנו ושטחים מיושבים שקעו. כדי לבסס את ההשערה הנוספת של הנקוק, שלפיה תרבות קדומה העבירה ידע לתרבויות מאוחרות, צריך למצוא קשרים מתוארכים בין האתרים והחפצים.

יונאגוני: מה עיצב את המדרגות?

בתצלומים מיונאגוני שביפן קל להבין את המשיכה. המשטחים מזכירים טרסות, והמעברים ביניהם נראים לעיתים כמעט אדריכליים. הנקוק רואה באתר מועמד חשוב לפעילות אנושית קדומה. המחלוקת נוגעת לשאלה אם האדם חצב ועיצב את המכלול, ניצל תצורה קיימת, או כלל לא היה מעורב בה.

הגאולוג רוברט שוך, שצלל במקום פעמים רבות, מתאר שכבות אבן חול וסדקים שיכולים ליצור משטחים וזוויות כאלה באופן טבעי. הוא משאיר מקום לאפשרות של שימוש או שינוי אנושי בחלקים מסוימים. הבדיקה שתכריע אינה רק אם הסלע נראה בנוי: סימני כלי עבודה, רצף חציבה וממצאים מתוארכים לידו יכולים להפוך דמיון חזותי לסיפור ארכאולוגי.

עתלית ים ופבלופטרי: כאן באמת חיו אנשים

מול הכרמל נמצאת עתלית ים, יישוב נאוליתי שחקרו אהוד גלילי ועמיתיו. פרויקט הפרסום מתאר אתר בן כ 8,000 עד 9,250 שנה, כיום בעומק של כשמונה עד שנים עשר מטרים. כאן יש הקשר של התיישבות אנושית, שאפשר לחקור כחלק מרשת אתרים פרהיסטוריים שקועים לאורך החוף.

בפבלופטרי שביוון תיעדו החוקרים מבנים, רחובות וחרסים בעיר שנמצאת מתחת למים. אלה עוגנים חשובים לדיון: הים אכן מכסה מקומות שחיו בהם בני אדם. כל יישוב כזה מחזיר למפה קהילה שנעלמה מן הנוף הגלוי. השאלה הבאה היא כמה אתרים קדומים יותר נשארו תחת חול ומשקעים, ומה היה היקף הקשרים ביניהם.

המעבר בין הודו לסרי לנקה

רצף השוניות והשרטונות המכונה גשר אדם, או ראמה סטו, נראה מהחלל כקו המחבר בין הודו לסרי לנקה. הוא מושך תשומת לב גם בזכות מסורת הרמאיאנה, שבה מופיע גשר אל האי. צילום הלוויין המקורי שמופיע כאן מאפשר לראות את הרצף בלי שחזור דמיוני.

NASA מתארת שרשרת של שרטונות גיר וקשר יבשתי שהיה באזור בעבר. המילה ״גשר״ יכולה לתאר גם חיבור גאוגרפי טבעי. כדי לקבוע שנבנה מעבר בידי אדם נדרשים סימנים של הנדסה וחומרים בהקשר מתוארך. המפגש בין מסורת, גאוגרפיה ותצלום מרשים הופך את המקום ליעד מחקר מסקרן, גם כשהצילום לבדו אינו מכריע מי עיצב אותו.

מנגנון אנטיקיתרה: המכונה שבאמת שרדה

חפצים המכונים OOPArts, כלומר חפצים שנראים מחוץ למקומם או לזמנם, מעוררים שאלה אחרת: האם אנחנו מעריכים נכון את היכולות של הקדמונים? מנגנון אנטיקיתרה הוא מקרה חזק במיוחד. השרידים שנמשו מספינה טרופה בשנת 1901 כוללים גלגלי שיניים מברונזה, כחלק ממכשיר יווני לחישובים אסטרונומיים בן כאלפיים שנה.

סריקות וכתובות על השברים מאפשרות לחוקרים לבנות מודלים של פעולתו. רק חלק מן המכשיר שרד, ולכן השחזור כולל גם הסקת מסקנות. ובכל זאת, יכולת מכנית יוצאת דופן נמצאת ממש בחומר. אנטיקיתרה מזכיר שטכנולוגיה יכולה להתפתח, להצטמצם ולהיעלם מן התיעוד. הוא פותח חלון לידע היווני, ואת השאלה כמה מכשירים אחרים לא שרדו כלל.

גביע ליקורגוס וסוללת בגדד

גביע ליקורגוס הרומי נראה ירוק באור מוחזר ואדום כאשר מאירים דרכו. האפקט קשור לחלקיקים זעירים של זהב וכסף בזכוכית. מדובר במיומנות חומרים מרשימה מסביבות המאה הרביעית לספירה. הכינוי המודרני ״ננוטכנולוגיה עתיקה״ מתאר את גודל החלקיקים; הוא אינו מספר לנו לבדו איך בעלי המלאכה הבינו את התהליך.

״סוללת בגדד״ מעלה חידה שונה: כלי חרס עם רכיבי נחושת וברזל, שפורש כמקור חשמל קדום. דגמים משוחזרים יכולים להפיק מתח בתנאים מתאימים, אבל מטרת הכלים המקוריים שנויה במחלוקת. הארכאולוג ויליאם האפורד מצביע על בעיות בחיבורים ובהקשר הממצא ומציע שימוש פולחני. זהו מועמד לבדיקה, עם פער בין אפשרות פיזיקלית לבין שימוש היסטורי מוכח.

לפני המבול היו ערים ומלכים

ברשימת המלכים השומרית המבול מופיע באמצע הסיפור. לפניו כבר יש ערים, שליטים ומעברים של מוקד המלוכה ממקום למקום. בנוסח שמתרגם מפעל הטקסטים השומריים באוקספורד נמנים שמונה מלכים בחמש ערים: ארידו, בד טיבירה, לרק, סיפר ושורופק. לאלולים, המלך הראשון בארידו, מיוחסות 28,800 שנות שלטון. הסכום לכל שמונת המלכים הוא 241,200 שנה. אז מגיע המבול, ואחריו המלוכה מופיעה מחדש בכיש.

המספרים העצומים הם חלק מן המסורת הכתובה, ולא כרונולוגיה שאומתה בחפירות. רשימת המלכים מחברת זיכרון של שליטים וממלכות עם מסגרת מיתית של מלוכה שמקורה בשמיים. דווקא המבנה שלה מסקרן: היא מתארת עולם פוליטי שלם לפני האסון, וממשיכה לעולם שקם אחריו.

גם סיפור המבול השומרי מתאר בניית ערים מלבנים, פולחן, השקיה וטיפול בתעלות לפני החורבן. זיאוסודרה, המלך והכוהן ששורד את המבול, שייך לחברה שכבר פועלת ומארגנת את סביבתה. השאלה למחקר היא אילו זיכרונות של התיישבות ואסונות עשויים להישמר בסיפורים האלה, והיכן אפשר למצוא להם הקשר ארכאולוגי.

שבעת החכמים והידע של העולם שאבד

לצד המלכים מופיעה במסורת המסופוטמית קבוצה אחרת: שבעת האפקלו, החכמים שלפני המבול. הם קשורים לאל אנכי, או אאה באכדית, ולמסירת חוכמה לבני האדם. חלק מייצוגי החכמים לובשים מעטפת דג, דימוי שקושר אותם לעולם המים של האל.

המסורת הזאת מוסיפה ממד אחר לשאלת התרבויות האבודות: ידע שמקורו בעולם שקדם לאסון. היא מאפשרת לחקור כיצד המסופוטמים הסבירו את ראשית החוכמה ואת הקשר שלהם לעבר רחוק. הדמויות והתיאורים הם עדות למסורת הזאת; כדי לקשור אותם למורים ממשיים מתרבות קודמת נדרשים ממצאים נוספים. אין צורך להפוך את הסיפור להוכחה כדי לראות את השאלה שהוא משאיר: מה בדיוק ביקשו לשמר כשהציבו את החוכמה מעבר לגבול המבול?

עדשת נמרוד: מה ראו דרך הגביש?

באוסף המוזיאון הבריטי נמצא חפץ מאשור מן המאה השמינית לפני הספירה: גביש סלע סגלגל, מושחז ומלוטש, שפאה אחת שלו שטוחה והשנייה מעט קמורה. הוא מוכר בשם עדשת נמרוד. הצורה מעוררת אפשרות של שימוש אופטי, ולכן החפץ מושך תשומת לב בדיונים על היכולות הטכנולוגיות של בני התקופה.

המוזיאון מקטלג אותו כשיבוץ עיטורי, ואינו רואה ראיה לשימוש אשורי בעדשות להגדלה או לצפייה בטלסקופ. השאלה המועילה היא איך לוטש הגביש ולשם מה שולב בחפץ המקורי. יש כאן פריט ממשי שאפשר לבדוק; האפשרות האופטית מעניינת, אבל טלסקופ אשורי אינו ממצא שהתגלה.

דיסקת נברה: השמיים נשמרו בברונזה

על דיסקה מברונזה ממרכז אירופה מופיעים סימני זהב: סהר, עיגול וכוכבים. דיסקת השמיים מנברה פותחת חלון לידע ולתפיסת העולם של אנשים שחיו לפני כ 3,600 שנה. המוזיאון בהאלה מציג אותה כמפגש של התבוננות בשמיים ופירוש דתי של תנועתם.

בדיסקה נשמר ייצוג של השמים בחומר, אך פירוש הסימנים דורש השוואה להקשר שבו נוצרה. לצד מנגנון אנטיקיתרה ועדשת נמרוד, היא מדגימה מדוע צריך לבדוק כל חפץ לפי המבנה, התאריך והשימוש האפשרי שלו. שלושת הפריטים אינם ראיה למקור משותף אחד.

ומה אם אנחנו מחפשים בעבר הלא נכון?

בשנת 2018 הציגו גאווין שמידט ואדם פרנק את ההשערה הסילורית: אילו סימנים הייתה משאירה תרבות תעשייתית שהתקיימה לפני מיליוני שנים? גם לאחר שהבניינים והמכונות נעלמים, שינויים בהרכב הכימי של שכבות הקרקע עשויים להישמר.

הם לא הציגו גילוי של תרבות כזאת. הם הציעו לבדוק אילו עקבות לחפש. זו שאלה על העבר הגאולוגי הרחוק, בשונה מן הטענה של הנקוק על תרבות אנושית בסוף עידן הקרח.

מה עדיין לא ידוע

כדי לבדוק קשר בין האתרים צריך ממצאים מן ההקשר המקורי שלהם ותיארוך שמאפשר להשוות ביניהם. נקודת התחלה מקומית היא פרויקט הפרסום של עתלית ים, המקושר למעלה: יישוב שקוע שבו אפשר לבחון את המבנים והחפצים בתוך אתר אחד.