מוזיקה, מדיטציה וסרט בתוך הסורק
62 אנשים הגיעו למחקר עם דבר אחד משותף: איש מהם לא חווה קודם השפעה של חומר פסיכדלי סרוטונרגי. במהלך המדידות הם נחו, האזינו למדיטציה מודרכת ולמוזיקה וצפו בסרט. החוקרים חזרו על אותם מצבים בשני מפגשים, לפני נטילת פסילוסיבין וביום הנטילה.
ההשוואה הניבה שתי תמונות שונות של הפעילות המוחית. בממוצעים נראתה ירידה בסדר המוכר בין הרשתות. כשעקבו אחר השינויים בזמן, הופיע דפוס שהתאים דווקא לפעילות של המשתתף באותו רגע.
זה הממצא שבמרכז PsiConnect, המחקר שפורסם בכתב העת Nature. כדי לראות אותו היה צריך לשנות את הדרך שבה קוראים את הנתונים.
62 אנשים, שתי מערכות מדידה וארבעה הקשרים
במחקר השתתפו 62 מבוגרים בריאים שלא חוו קודם השפעה של חומר פסיכדלי סרוטונרגי. כל משתתף עבר מפגש בסיס ללא פסילוסיבין ומפגש נוסף לאחר מנה פומית אחידה של 19 מיליגרם. הפעילות נמדדה בדימות תהודה מגנטית תפקודי בערך 80 דקות לאחר הנטילה וברישום הפעילות החשמלית בערך 150 דקות לאחריה.
אותם ארבעה מצבים חזרו בשני המפגשים. כך היה אפשר להשוות את פעילות המוח של אותו משתתף בזמן האזנה למוזיקה, למשל, לפני נטילת החומר ובזמן השפעתו. השילוב בין שתי מערכות המדידה נתן לחוקרים דרכים שונות לבחון את הפעילות לאורך החוויה.
ההקשר נעשה ברור יותר בתוך הפעילות
באמצעות למידת מכונה ייצגו החוקרים את הפעילות של כל אדם כמסלול המשתנה בזמן. במצב הבסיס היה אפשר לזהות באיזה הקשר נמצא המשתתף בדיוק ממוצע של כ 62 אחוז. תחת פסילוסיבין הדיוק עלה לכ 98 אחוז בניתוח המדווח במחקר.
המשימה שניתנה למערכת הייתה לזהות באיזה מארבעת תנאי הניסוי נמצא המשתתף לפי דפוסי הפעילות שלו. מוזיקה, מדיטציה, מנוחה וסרט הותירו חתימות שהיה קל יותר להבחין ביניהן בזמן השפעת החומר. המערכת סיווגה את תנאי הניסוי הידועים; מחשבותיו הפרטיות של המשתתף לא היו הדבר שנמדד.
תחושת גבול שנחלש
הארגון הרגיש להקשר היה חזק במיוחד אצל משתתפים שתיארו חוויה חיובית של היחלשות גבולות העצמי ותחושת רציפות עם הסביבה. החוקרים מכנים את המצב הזה embeddedness, תחושה של היות האדם משובץ בתוך העולם ולא מופרד ממנו.
עוצמת ההתאמה להקשר נקשרה גם לשינוי בגישה שנמדד למחרת. אצל משתתפים שדיווחו על חוויות שליליות או על פגיעה קוגניטיבית, הקשר הזה היה חלש יותר או שלילי. לכן החוקרים בחנו את סוג החוויה לצד עוצמתה: התחושה שעליה דיווח האדם עזרה להבין את ההבדלים שנראו בין המשתתפים.
מה אפשר ללמוד משני מפגשים
המשתתפים היו בריאים והמחקר היה פתוח וללא קבוצת פלצבו מקבילה. הקשר בין ארגון הפעילות לשינוי בגישה נבחן ביום שאחרי הנטילה. הממצאים מראים קשר בין דפוסי המוח לחוויה, אך אינם קובעים מה גרם למה או אם השינוי יביא לתועלת טיפולית.
גם המינון, הליווי והסביבה היו חלק מתנאי המחקר. צוות רפואי ואנשי תמיכה ליוו את המשתתפים, וההקשרים הוצגו בסדר שנועד לשמור על בטיחות ועל רצף החוויה. הממצא מחזיר את תשומת הלב אל הסביבה הזאת. מה שהאדם שומע ורואה בזמן המדידה קשור לדפוס שהחוקרים מוצאים, ולכן גם בחירת הגירויים היא חלק מהסיפור.
מה המחקר משנה
ממוצע של סריקה שלמה מכנס רצף של רגעים למספרים מסכמים. הוא יכול להראות שרשת מסוימת יציבה פחות, ובאותו זמן להסתיר שהפעילות מסתדרת אחרת עם כל הקשר. מעקב לאורך הזמן שומר את המעברים האלה בתוך הניתוח. מכאן יכולות לצאת שתי תוצאות שנראות סותרות: פחות סדר במדד אחד, ויותר התאמה לפעילות במדד אחר.
המאמר מדווח גם על שינויים בתחושת משמעות, בקבלת המוות ובקשר לטבע שנמדדו חודש לאחר הנטילה. כעת אפשר לבדוק בניסוי מבוקר אם ארגון הפעילות שנראה בזמן מוזיקה או מדיטציה מסייע להסביר גם שינויים כאלה לאורך זמן, ואם הדפוס חוזר בקרב מטופלים וכשהגירויים מוצגים בסדר אחר.